תהילה קדרון

שקופה

מיצב

הפרויקט שלי הגיע בעקבות שיחות רבות עם נשים לאחר לידה. 

בכל השיחות הוא היה נוכח, רק לא בקול רם התיק שלא אומרים את שמו.

חברה אחת אמרה שהיא לא התקלחה כבר שלושה ימים,

ובעלה לא קיבל חופש מהעבודה כדי לעזור. 

חברה אחרת סיפרה שההריון היה קשה כל כך והלידה בתקופת הקורונה בודדה אותה מכל מבקר ובן משפחה, עד שהיא לא הצליחה כלל להיקשר לתינוק. 

חברה נוספת שיתפה שאין לה חשק לצאת מהבית, 

היא תקועה במערבולת של טיטולים ופליטות, 

בגדים מלוכלכים וחוסר אנרגיה לשנות. 

 

וּבְכָל הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה הוּא הָיָה, וְהִקְשָׁה. 

לְלֹא פָּנִים, לְלֹא שֵׁם, מָלֵא בּוּשָׁה.

וּכְאִלּוּ הַמְּצִיאוּת וְהַנֶּפֶשׁ עוֹבְרִים פְּרֵדָה 

אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר בְּקוֹל עַל דִּכָּאוֹן אַחֲרֵי לֵידָה.